בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק
בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל
ממליכים את המלך. פשוט כך. בראש השנה
מתייצבים כלל ישראל לחדש את עול מלכות שמיים. ממתינים שהמלך יבקר עדרו ויכתוב
ויחתום את כלל עמו בית ישראל לחיים טובים ולשלום. הכלל בעניין הוא, כמה שנדפוק על
הדלת ביתר ענווה, כדל וכרש, כמה שנאמר יותר שאנחנו יודעים שלא מגיע לנו כלום. כמה
שנראה שאנחנו מצפים לחמלתו של המלך הרחמן, הטוב ומטיב לכל שיעניק לנו מתנת חינם
וכך נוכל לעבדו בשמחה ובלבב שלם. בעצם, חז"ל אמרו, כל שנה "שרשה"
בתחילתה, כל שנה שאנחנו מתחילים בענווה, כדלים וכרשים, מתעשרת בסופה. צדיקי הדורות
הסבירו את זה, כל שנה שאנחנו פותחים בה, בהרגשה של הרש, הדל. מרגישים את החסר שלו,
רק אז, אפשר לפתוח את היד ואת הלב. "יהודי טוב" אמר, העשיר מרגיש את
העני מאוד טוב לאחר צום גדלי'ה ויום הכיפורים הסמוכים זה לזה. ממילא הוא דואג
שיהי'ה חג סוכות שמח לאלו שאין להם. שנה, שנכה שורש (מלשון שרשה) בתחילה, לפתוח את
הלב לאהבת עוד יהודי ולדאוג שיהי'ה לו טוב, מתעשרת בסופה. ואין עשירות אלא בגאולה
מגלות הגשמית ומגלות הדעת. כאשר כך נתכונן לפתוח את השנה, כך נזכה, כל מקהלות
רבבות עמו בית ישראל לשנה של עלי'ה טהורה, של טוב עושר, של עצירת טומאה ושל ישועת
עולם בביאת גואל צדק. שנה טובה נכתב ונחתם אנחנו וכל עמו בית ישראל לחיים טובים
ולשלום. שנה טובה ומתוקה.
לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. לאחר שהתפללנו, לדור ודור
המליכו לא-ל, הננו אומרים בכוונה מלאה, הקב"ה הננו מכירים, ביום בריאת האדם,
כי כל מה שיש בעולם שלך היא. הכל ממך. כי הוא על ימים יסדה, יסוד העולם, בים
התורה. ימים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מי ישכיל להבין, שדווקא את קול התרועה,
בחרו חז"ל ללמוד מאם סיסרא. כמה פעמים חוזרים על זה שאין דבר ריק בתורה.
דווקא בראש השנה, יום המלכת המלך, קוראים בתורה על כריתת ברית בארות המים עם אבימלך.
ללמדינו, שאברהם אבינו הי'ה חייב שליטה מוחלטת על כל בארות המים, מי הדעת. לבל
חלילה יכנסו זרים בתורה הקדושה והתהורה. ועל הארץ יכונניה, לבל יאמר אדם, התורה
היא לא בשביל כולם. הקב"ה כונן את העולם מתוך התורה שבעצם כל יהודי באשר הוא
שם, יכול לחיות על פי התורה. מי יעלה בהר ה', מי הוא זה אשר מלבד קיומה, יזכה
במעלותיה, נקי כפיים ובר לבב, מי שידיו ולבבו נקיים מנטילה כל שהוא בגין תורתו.
הוא זה אשר ישא ברכה מאת ה' וצדקה מהקב"ה אשר מושיעו בכל רגע ורגע מרשתו של
יצר הרע. זה דור דורשיו, אלו הם שזוכים בכל דור דור, רק אלו אשר בכל נפשם, לבבם
ומאודם מבקשי פני ה'. זה היסוד. הבה, ננסה להיות כאלו.
שומרי מצוותיו עוד ישובון לביצרון, שומרי מלשון, ואביו שמר
את הדבר, כדברי רש"י, המתין וציפה. אלה הממתינים, מתי יבוא מצוה זו לידי
ואקיימנה, אלו ישובון למבצר הגדול, ירושלים הבנויה, נדברים יראיו בהכשר ויתרון,
יראי ה', שיחתן, דברי תורה וחכמה, רק נותנים להם יתרון מעל כל ברי'ה. ויקשב ה'
וישמע ויכתב ספר זכרון, קדוש. שום מילה של דברי תורה, הנאמרים לשם שמים, לשם
קדושתם, לשם הבנת והסברת התורה, הכל הכל נכתב ונרשם.
מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות הוא, ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה. לשון הרמב"ן. הוי אומר, ביום זה אמורים
להתחבר ל"ברוך שומר הבטחתו" לא פחות מליל הסדר. ניתן להבין זאת בתוספת
דברי הספורנו "ואברהם בן מאת שנה, ועם כל זה מל את בנו ולא חס על אותו בן זקונים". הנה אברהם אבינו שלא חס על עצמו, אבל כרחם
אב על בנים, הי'ה מתאים (לדעת הספורנו) שלא ימול את בנו. אבל כחלק לייסוד עם דבק
בקונו, ודאי שחס על רוחניותו של בנו. כי לכך הקב"ה נתן לו בן, כדי לשמור על
רצף של השרשרת הקדושה של עם ישראל. זהו ההליכה בדרכו של הקב"ה לשמור על הברית
– ההבטחה. זה מביא ומקשר אותנו לקריאה של יום השני – העקדה. הנה דבריו המדהימים של
הסורנו בפתיחת העקדה. "נסה את אברהם כיון שיהיה בפעל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציאת האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". מהו
מבחן האהבה, קיום ההבטחה, לעמוד בדיבור, דבקות במטרה. בזה יבוא הנוצר להיות בדומה
ליוצר עד כמה שזה ניתן. לכן "היחיד" ביקש מה"אחד" (אחד הי'ה
אברהם) את יחידו, אהובו. כשם שהקריבו בברית קודש כן יש להעלותו למעלה מזה כלשון הרמב"ן
"קח נא את בנך את יחידך. בעבור היותו בן הגבירה, והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו, ובא הלשון להגדיל המצוה, אמר קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני". זה
המכוון של להיות דבוק, לקרבן אקריב לו את נפשי היחידה. ביסוד זה אנו מחוייבים
להמשיך כחוט משולש אשר לא יינתק, כמבואר בספורנו פרשת האזינו שנקרא ביום השלישי
"כי שם ה' אקרא, הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם, אמר א"כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הריננו גוים עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו, הבו גודל לאלהינו, אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא חצור בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ובזה נודע: כי כל דרכיו משפט, דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק:
אל אמונה, נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות: ואין עול, בהביאו פורענות:
צדיק, צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו: וישר הוא, שלא לקפח שכר כל ברי'ה". כל
עניין התפילה והשבח וההמלכה, מלבד חידוש הרעות על ידי הרועה, זהו חידוש האמנה של
האמונה. שעל כל מדה ומדה הוי מודה לו כי הכל מאתו. וביותר שמחשב את המחשבות כמו
שמזכירים בהפטרת יום הראשון דמלכות מתפילת חנה ע"פ רש"י כי אל דעות ה'.
יודע מה שבלבבכם: ולו נתכנו עלילות. כל מעשי האדם נמנין לפניו. לכן, הבו גודל, כי
מי מאיתנו לא ברור מה עובר במחשבותינו, לכן, בעת פרעון נדע לשבחו שהרי כוון בדיוק,
משלם לאיש כגמולו. ברגע כזה אנו מטים לדברי ההפטרה של ירמי'ה מיומא אריכתא
ע"פ המלבים "מרחוק ה' נראה לי ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע"י שיקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע, ואז יאמר ה' עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם, וע"י האהבה הזאת משכתיך מן הגלות במדת החסד, וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע"י אהבת עולם, והאהבה תבא ע"י מציאת חן במדבר, שימצאו חן בעיניו ע"י אורך הגלות וע"י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם ויהיה להם לאלהים בחסדו". הנה הזמן להכיר ולחדש
ברית אהבתינו לנצח נצחים.
וירא את המקום, ראה ענן קשור על ההר. זה הסימן של השראת השכינה, ענן קשור. אך, כאן
וירא יכול להיות בפירוש של ראי'ה וגם בפירוש של הבנה. הוא הבין שזה המקום שמכאן
מתקבלות התפילות. הבין את כל המאמץ שהי'ה צריך להקדיש להגיע למחוז חפצו, שהוא שער
השמים. המקום שיש להכשיר, ראשיתה יש להעפיל ולעלות ההר. אח"כ יצטרכו גם לכבוש
את השדה כדי שיוכל להקרא בית. לא כאברהם שקראה הר,כ י מי יעלה בהר ה'. יחידי
סגולה. ולא כיצחק שקראו שדה, כי ציון שדה תחרש. אבל כדי להיות בית, יש קודם להכין
את ההר. ברגע שהרכסים לבקעה, יש להכין הבקעה - השדה לקראת היותו בית. יעקב אבינו
אכן, היגיע אל המוכן. בית א'. זה ההבנה, שמוכן להכין את עניין יסוד המקום להיותו
בית, כמו שדוד המלך הכין את היסודות של הבית למרות שלא זכה לבנותו. זה יסוד השורש
והעבודה בעבודת השי"ת, ההכנה לקיום המצוה, ההכנה ללימוד, ההכנה לתפילה, ההכון
לקראת א'. מתי נדע שאכן אנחנו מוכנים ומזומנים, כאשר נראה את המקום מרחוק.
היום, הימים העתידין כמו עד היום הזה שבכל המקרא שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה על היום שעומדים בו, ומ"א ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה. שני
הפירושים אחד הם. היינו שעד היום אנחנו עומדים בזכות העקדה, נעקדנו כצאן לטבח יובל
עשרות פעמים במשך אלפיים שנות גלות, בכח עקדת יצחק, לצרף עפר לעפר, עד כי שחה לעפר
נפשינו. מכאן יש לקוות שאכן ה"קומה עזרתה לנו" ממהרת לבוא למען שמו
באהבה. לא עד היום הזה אלא עוד ביום זה.
היום הרת עולם. מלשון הריון. וידוע שלפני כל לידה משביעים
את התינוק להיות צדיק. ממילא, בכל ראש השנה, נולדים מחדש, יש שוב הזדמנות לראות
לקיים את השבועה במילואה. ללא חכמות. היום יעמיד במשפט כל באי עולמים. עולמים
דווקא. הרי נאמר שלא אומרים הלל בראש השנה שספרי החיים והמתים פתוחים לפניו. כדי
אכן לבדוק את ה"בושנו מכל דור". אבל, עדיין יש סיכוי להחזיק מעמד. כי
נפלתי קמתי. אבל הקימה צריכה להיות לשוב למעמד. אם כבנים אם כעבדים. או כמו בני
בכורי ישראל, כי נער ישראל ואוהבהו. היינו להיות תמים בדרכי השי"ת. כמו ישראל
סבא. או כמו, עבדי השי"ת. לא כן משה עבדי בכל ביתי נאמן הוא. ביטול מוחלט
לרבונו של עולם בכל זמן ועידן. או כיהושע עבדי, שדאג לכל הלומדים שיוכלו ללמוד
מתוך הרחבה. כמו יהושע אשר בלילה ההוא כאשר שמע מהמלאך, עתה באתי, על ביטול התורה
של כעת, מיד התישב ללמוד כל הלילה. הוא לקח אחריות מלאה. או כמו לעבד ה' לדוד. אשר
קבל כל ייסוריו באהבה. ולא עוד אלא שדרש אם אני חטאתי פגע בי ובמשפחתי ואלה הצאן
מה עשו. אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, הרחמנות הטבעית. אל תסתר פניך ממנו. ואם
כעבדים, אזי אין ברירה. חייבים אתערותא דלתתא, נשווע ועינינו לך תלויים, עד
שתחנינו ותוציא כאור משפטינו איום קדוש.
ארשת שפתינו יערב לפניך, דוד המלך אומר
בתהילים, וארשת שפתיו בל מנעת סלה. מבאר רבינו בחיי, בראשית עולה י' בארשת, עשרה
מאמרות שבהם נברא העולם. ידוע גם מאמר חז"ל, אמר רב המנונא כל המתפלל
בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה
בראשית. כמו כן נאמר כל העונה אמן יהא שמי'ה רבה בכל כוחו נעשה שותף להקב"ה
במעשה בראשית. הנה, הקב"ה ברא באדם כוח נפלא של כח הדיבור. כאשר האדם מקלס
לבוראו, כדבעי, נעשה עמו שותף, כי בדבר ה' שמים נעשו. אבל, כדי להיות שותף, יש
להבין, ה' בעזך ישמח מלך. מאן מלכי, רבנן. העוסקים בהוויות דאביי ורבא. הם הם, השמחים
בחדות מעוז השי"ת. מאלו לא מנע השי"ת ארשת שפתותיהם. הם אכן זוכים לחיים
כמבואר בפרק. חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועדץ. שהרי מי שדבק בנצחיות
התורה הרי הוא קיים לנצח. ממילא, מתחננים אנחנו, היות שבראש השנה נעשה שותפים עמך
בורא עולם השני אופנים, אם באמירת ויכולו, אם באמן יהא שמי'ה רבה, ממילא, קבל ארשת
שפתינו כאילו אנחנו מלכים.
שנהי'ה לראש ולא לזנב, וקשה הרי אומרים הי'ה
זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אלא, בראש השנה מבקשים להיות ראש, ראש דברך אמת, מה
ראש דבריו אנכי ה' אלוקיך. ממילא רוצים שוב לשמוע ראשית הדברים, וישמיענו שנית
לעיני כל חי, אני ה' אלוקיכם.
