בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי
יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן
הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל,
ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל
כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. חלק נכבד מהשבוע הוקדש
לאבן אשר נפל מהכותל נמערבי. זה נפל בחלק שייחדו לרפורמים. מיד, כל יודעי דת ודין,
אשר שמעו בת קול או שניים ידעו בדיוק לפרשן מה קרה ומדוע. כעת, הבה נתבונן בפשט
בפסוק. הפסוק עוסק בעם ישראל בזמן בית ראשון, בזמן שהיו גוזלים אחד את השני.
והאבנים והעצים היו "צועקים" גזולים אנחנו. אחד הידענים היותר נמצא
"בתוך העניינים" ידע להפיץ שמדובר באבן שירבעם בן נבט הכניס לבית המקדש.
נפלא. הלא כל הבית הראשון נחרב עד היסוד. האומרים ערו ערו עד היסוד בה. הנביא ציין
שציון שדה תחרש ואכן כך הי'ה. אז כנראה, זאת אבן ישנה, שכלל לא בטוח בדיוק מאיזה
תקופה היא שם. אבל, יש לנו ללמוד מזה, קצת, טיפה, הלכות תפילה. נאמר על חזקיהו,
ויסב פניו אל הקיר, שהוא התפלל מקירות ליבו. דווקא בפרשת ואתחנן, אשר משה רבינו
התפלל תקט"ו תפילות, בכל צורה ואופן של תפילה הקיימים, כל תפילה, עבודה שבלב,
דווקא במקום התפילה, שם נפל אבן מהקיר. ללמדנו, הסירו את לב האבן. תפתחו את קירות
הלב. תקדישו קצת יותר לב ונשמה לתפילה. פחות לפוליטיקה ושאר מראין בישין. מי לא
רוצה לשמו מפי נביא שהקב"ה ניחם אותנו. כולם רוצים. רומים באמת, אז צריך
לעשות משהו. כעת, בימי בין הזמנים, יש טיפה יותר זמן להתבונן. לשים לב. לב ממש. איך
אנחנו משקיעים בעבודת השי"ת, אמיתית וצרופה. תפילה הבוקעת מתוך הלב. תפילה
אשר יש בכוחה להגיע עד כיסא הכבוד. כאשר נראה להקב"ה שרצונינו להתקרב אליו
באמת, אזי הוא ירצה בעמו ישראל ובתפילתם, וישיב את העבודה לדביר ביתו ואישי ישראל
שוב יתקבלו ברצון, תמיד, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ה' אלהים. רחום בדין, לשון רש"י. ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א,
שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים, אלהים זו מדת הדין. אבל
השמות הנזכרים כאן, אדון במדת רחמים. וכך אמרו בילמדנו, אמר לו רבון העולמים אי מתבעי
לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי, כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי
וגו', וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א: וענין הפרשה
יובן בזה, כי אמר "ואתחנן" ולא
אמר "ואתפלל", כי ידבר בתחנה, ואמר
אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך, כך היא תחלת נבואתי שהראית לי
כבודך, דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה,
והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות. ומכאן
תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד: הנה הרמב"ן ז"ל בא
ללמדינו בסדר התפילה, מה ואיך מתפללים. אסור לנו לתבוע ולדרוש שהקב"ה יעשה
במידת הדין. גם לא לבקש שהוא יתברך שמו יהי'ה רחום בדין. אלא אדון הרחמים. רק לבקש
רחמים. כי מי יוכל לעמוד במידת הדין. ובדין ובצדק יש לנו להתפלל אך ורק באופן הזה,
שהרי כך ייסד אבי האומה ואבי הנביאים. לכן, משה רבינו בקש רחמים על מה שהחל לראות.
הקב"ה, אתה לימדת בתורתך הקדושה שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור. והנה לא
גמרתי את המצווה שהתחלתי בה. אבל, הקב"ה לקח ושמר תפילתו כדי שאכן, גואל
ראשון יהי'ה גואל אחרון. ויקיים מצוותו בשלמות. כמו שהוא בעצמו ניבא, מקדש ה'
כוננו ידיך. זה המקדש השלישי שיבנה בב"א.
וידעת היום, אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן
ותדע כל חלקי הסותר: והשבות אל לבבך, ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם
והוא כי ה' הוא האלהים, המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כי אמנם על זה
יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם אשר לא יושג זולתם ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא
כל זה לתכלית מכוון מאתו: אין עוד, ומזה יודע שאין עוד כי הוא מן ההכרח שלא יהיה
כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר והוא נמנע שיהיה יותר
מאחד בזאת המדרגה מהעלוי אשר אין כמוה כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שוים
במדרגה: הספורנו בא ללמדינו ולפתוח את עינינו, שנבין, נדע ונכיר שאין
דבר בבריאה שאין לה סדר. כל פרט ופרט אשר הקב"ה ברא יש לה את הסדר שלה.
ממילא, אם יש סדר, סימן יש מסדר. בזה יש להתבונן. דהיינו, הקב"ה שם את הסדרים
לכל יציר נבא מפתיחת עיניו בשחר ועד סגירת עפעפיו בלילה. כל דבר יש לו סדר והלכה.
לכן, עלינו ללמוד אורח חיים כדי שנהי'ה שבעי שמחה. כי רק כאשר מקיימים את המצוות
בצורה שחז"ל למדונו ממשה רבינו, מסיני, רק אז, אפשר באמת לחיות בצורה שנהי'ה
חכמים ונבונים. לא להסתבך שוב במי שמנסה להתחבות מפני השי"ת בטענות של
פרומקייט, ואירא כי ערום אנכי... תיקון החטא ההוא זה להתבונן מה רצונו של המסדר
בעולמו. כאשר נדע זאת, בודאי נכוון מצוותינו למכוון האמיתי, כרצונו יתב"ש.
להביא את העולם לתיקונו והשלמתו.
