בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
פרשת בהעלותך מסמלת את המפנה. השינוי
הגדול של עם ישראל ליד הר סיני, העם הכנוע ונשמע להוראות הקב"ה דרך נביאו משה
רבינו לבין עם ישראל נרגן, מרדן וקשה עורף. בתחילת הפרשה, כאשר מקדשים את הלויים,
שזה הי'ה הגורם למחלוקתו של קורח, כמובא במדרש, שכאשר קורח חזר הביתה, אשתו הסיתה
אותו למרוד במשה. אבל, בשעת מעשה, התורה מציינת שכולם, הלויים, הבכורות ושאר עם
ישראל, כ-ו-ל-ם עשו כאשר צוה ה' את משה. לא הי'ה אפילו אחד שהתנגד. אבל, ברגע
שעזבו את הר סיני, כמו שרש"י מציין לנו את דברי חז"ל, "כתינוק
הבורח מבית הספר", נכון, נסעו לפי הענן, על פי ה' וביד משה, הארון נוסע לפני
המחנה, אבל, ברגע שאין משכן נראה, נפתחה הפתח לתלונות. פתאום "כואב להם
הרגליים", זאת אומרת, במקום לחשוב מדוע נוסעים דרך שלושת ימים ביום אחד, מה
המכוון של הקב"ה בנידון. איך משה רבינו יסביר לנו את התכלית של המסע. הם רק
ראו משא. זה מזכיר לנו את דפוסי ההתנהגות שלנו. כל עוד אנחנו נמצאים באיזור
"הנוחות", אנחנו יודעים בדיוק מה מצפים מאיתנו ואנחנו מנסים לעבוד את
השי"ת כמצופה. אבל, ברגע שאנחנו עוזבים את אזור הנוחות, פתאום כל דבר קטן
יכול להיות הטריגר לקטסטרופה בלתי נגמרת. הסאגה של בכי'ה לאכול בצל ושום, נשמע
אבסורד, אבל, זה בדיוק מה שקרה. אם ניקח פסק זמן מהמרוץ היומי, לחשוב איך אנחנו
נשמעים. מה חשוב לנו בחיים. מתי יש לנו את מלוא האנרגיות ומתי המשימות קשים מנשוא.
כל עוד אנחנו קרובים לחממה של בית המדרש, מחוברים ללימוד התורה בכל מאודינו
ונפשינו, הרי זה ישעבד את תאוות ומחשבות ליבינו לעבודת הבורא יתב"ש. אבל,
ברגע שהתנתקנו, ולא משנה באיזה מידה התנתקנו, ניתוק קטן גורר ניתוק גדול עד לניתוק
מוחלט. עד לאבסורד. עד לבכי על בצלים ושומים. שומה עלינו להמציא את עצמינו תמיד,
קרוב לבית המדרש, קרוב למקום שנר המערבי דולק, נר המצווה ואורה של תורה. רק כך
נוכל לחיות חיים מלאים. חיים מאושרים, חיים ללא תלונות. אזי הקב"ה יראה
שרצונינו לראות את מלכינו וישיבנו לציון כדי שנשוב לראות כהן עומד מטיב ומדליק את
הנרות.
יאירו שבעת הנרות, כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים
ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים
העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא
לא מתקיימי אתכליא תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו
את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר
ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו: וזה מעשה המנורה מקשה, וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא
בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו. הנה הספורנו בא להבהיר את ייחודו של המנורה. ידוע לנו
שבמנורה יש נר מערבי שהיא עדות ששכינה שורה בישראל. ידוע לנו גם, שהרוצה להחכים
ידרים וסימנך מנורה בדרום. כמו כן ידוע לנו שנר המערבי דלק לעולם, סימן להשראת
השכינה בישראל. כמו כן, ידוע לנו גם מרש"י שכאשר נאמר שבעת, הם רצף של עניין
אחד. כאן בא הספורנו להוסיף מעבר לזה. כל עניין המנורה באה ללמדינו על הצירוף של
עם ישראל, כולו רצוף אהבה. מירכה עד פרחה, כולה אחד. המיימינים בה שממיתים עצמם
באהלה של תורה, הנר תמיד שאינה כבה לעולם. המשמאילים בה, אשר מאד קשה להם להפרד
ממה שנראה להם כוחם ועוצם ידם אשר עשה להם את החיל הזה, גם הם, מחזיקי התורה
מפיקים רצונו. ידיעה זו יש להפנים. כדי שאכן האחדות הרצוי'ה תתקיים, על המיימינים
והמשמאילים להכיר במעלות של זולתו, אזי יש מקשא זהב. תכלית מעשה המנורה והדלקתה
להביא את האחדות של אור התורה בכל המבואות של כל עדת בני ישראל באשר הם שם. כאשר
משיגים אחדות זו, אור יהל בכל עם ישראל, משם לא בורחים מהר סיני, להשרף אי שם
במדבר ולהקבר בקברות התאוה. משם עולים במעלה כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ שהם
המאחד בארץ כמו המנורה במשכן.
ויעש כן אהרן. לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו. ואע"פ שהמצוה כשרה
בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה
הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב: ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת
העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה אמר גם עתה
"דבר אל אהרן בהעלותך", ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם":
הרמב"ן מבאר לנו יקרת
האור. כתית למאור, זה השמן. כתות, הוא לב שבור, לב נשבר ונדכה, הקב"ה מקבל.
זה לבו של אהרן. זה הלב שיעלה את הנר. שישרה השכינה בישראל כי משכין שלום בישראל.
לכן, דווקא אהרן הכהן אשר נתקדש במעלה זו הקפיד כל ימיו לקיים מצווה זו בחביבות.
ויאמר משה וגו' הצאן ובקר וגו', נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם שאין נכון ליאמר כזה אפילו מאדם
שלא הכיר גדולת אלהי ישראל ומכל שכן לאיש האלהים, ורבותינו ז"ל (ספרי) מהם חשבו
לו לחטא, ומהם אמרו כי על מפלתן של ישראל יתפלא למה יומתו שש מאות אלף וגו' בשביל הבשר,
והדרשה תדרש, אבל על כל פנים צריך ליישב פשטן של דברים, עוד צריך לדעת למה חזר לומר
הדברים הנאמרים ואתה אמרת בשר אתן: עוד צריך
לדעת מה תמיהא היא זאת הצאן ובקר וגו', גם בלא נס יש להם מקנה ליזון ממנו חודש ימים,
ומקרא מלא דיבר הכתוב (שמות יב לח) וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר וגו': עוד צריך לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים, שצריך
כל דגי הים להסתפק מהם חודש ימים, והלא כל העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים
על שש מאות אלף שהיו ישראל: כדרכו בקודש
האור החיים הקדוש רוצה להסיר הלוט מעל סוגיא מוקשה זו. פלאי פלאות המחלוקת בהבנת
כל משא ומתן בין הקב"ה למשה רעיא מהימנא אשר תיכף ומיד בסיום פרשה זו התורה
מעידה, בכל ביתי נאמן הוא. מכאן לקושי הגדול בהבנת דברי רבי עקיבא שדברים ככתבם.
האור החיים מעמיק ומסביר את התמיהות כדי ליישר אורח. אכן יתיישבו הכתובים בב' דרכים, האחד כשאמר ה' אליו שיתן להם
בשר סתם, הבין משה משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה אמר לפניו שש מאות
אלף וגו', פירוש ומנין רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפוץ בשר צאן, וזה יחפוץ בקר,
וזה איל וצבי, וזה עופות, וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם, משמע מין בשר אחד, מה הוא
הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם, אם את כל דגי, פירוש כל מיני דגים
וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר, יאמרו חפצים באיל וצבי,
וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים: פשוט הוא כעת למה בעיני משה רע. חלילה שמשה רבינו הסתפק אם
יש אפשרות בידי לספק די מחסורם. אבל כאן כאשר מבקשים עלילה תאוותית, מה
שהקב"ה לא יעשה לא יהי'ה טוב, כי הם התכוונו בדיוק למשהו שונה. משה רבינו חשש
שיאמרו יד ה' תקצר. ורשם ב' קצוות
הבשר צאן ובקר, וקצה האחרון בשר דגים, והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים
מובנים, ואמר כל דגי הים, פירוש שלא יועיל במינים מהדגים, אלא אם יביא כל מיני דגים
שבים, שזולת זה המין החסר יבכו עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה,
וכל מיני עופות, וכל מיני דגים, המספיקים להם חודש ימים: נמצאת אומר שעיקר הפלאתו היה לצד שהבין מדברי ה',
כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר, לא
היה מתמיה, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ודברי משה חן, ועיקר כוונת משה בזה אולי ימנע
מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל, כי ה' תלה זה בזה: היינו שהרועה הנאמן האמין שצאן הקדשים יעדיפו לחיות מעל
קבלת תאוותם ולמות. לכן, דבר אל הקב"ה לבלתי הרוג בעדרו כרם ה' צבא-ות. ודרך ב' על פי דבריהם ז"ל שאמרו (ברכות נח,) אין הקדוש
ברוך הוא עושה נס לשקר, ולצד שאמר ה' אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם ז"ל בפירוש והיה
לכם לזרא, שכן קורין וכו' לחרב זרא (רש"י בשם רבי משה הדרשן) אם כן לא על הנס
מדבר הכתוב, אלא שיאכלו מבשר הנמצא ועל זה תמה שאין נמצא להם לאכול שלשים יום: ומאמר בשר אתן להם, שנראה שיתנו מחדש, פירוש הוא
שיתן להם רשות לאוכלו, לצד שעד עתה לא היה להם רשות לאכול ממקניהם, והיו לעבודת ה',
ואמר ה' כי יתן להם רשות לאכול בשר: ומאמר
אם את כל דגי הים, פירוש לצד שהיו להם דגים מהבאר שהיתה הולכת עמהם, אבל לא היה להם
הסתפקות אפילו ליום אחד בחודש, כששיער משה דבר הצריך לששים ריבוא שלשים יום, שיער שכל
דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו: ובדרך
נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה' נס לתכלית דבר רע, כמו שכתבתי, ולדרך זה תמיהת משה תמיהא,
ואין עליו אשמת דבר, כי אינו עושה חסרון ביכולת ה' ח"ו: לכן, בא הקב"ה במאמרו למשה רבינו, ודאי שיש כאן
עניין של חילול השי"ת. אבל, עצם זה שיש להם כבר דבר שיש בו את כל הטעמים וכמו
כן יש להם בעצמם צאן ובקר לרוב, הוי אומר שכל טענתם בשקר יסודו. אי לכך ואשר על כן
יש לחשוב האם יש סיבה לספק להם תאוותם. לכן, משה רבינו חשב שלשקר לא יעשה
הקב"ה נס. על זה השיבו הקב"ה דווקא אתן להם את מבוקשם, שיכירו וידעו שיד
ה' לא תקצר. ויאמינו בה' ובמשה עבדו הנאמן. אזי יתרחקו מכל התאוות ומכל הכיעור.
