בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
לנפש לא יטמא. איד מהבעיות היסודיות של
דורינו הם המחופשים לחרדים, אשר אין בהם שום לחלוחית של יהדות. את כל הסממנים
החיצוניים יש. יש הקפדה לא להחסיר טשולנט של ליל שישי וכהנה. אבל, כאשר זה מגיע
למצוות מעשיות, הברומטר קרוב לאפס. הגענו לזה מפני שאלפי ילדים נכנסים ויוצאים
התלמודי התורה בלי לדעת שיש להם חובות כלפי בוראם. הם סוג של מוצר על סרט נע.
נכנסים ילד, אחר כך יעטפו אותם בכובע וחליפה משם ירשמו ברזומה השמות של הישיבות
הנכונות כדי להגיע לזווג "מקובל" בחוג, בסביבה. משם, הכל פתוח לירידה
במדרון תלול. כי לא פיתחו קשר עם הקב"ה. אין להם ולו מושגים פשוטים ובסיסיים
ביהדות. בסיום פרשת אחרי מות שקראנו בשבוע שעבר, למדנו שהקב"ה ביקש שנתרחק
מחוקות הגויים. משום מה, חוקות הגויים חדרו לאט לאט לתוך המחנה. השבוע, אנחנו
מצווים לקדש את אלו שאמורים להיות המדריכים שלנו, כדי שנקשיב להם ונשמע בקולם. כאשר
נדע לעשות "וקדשתו", ייתכן שהם יהיו קדושים לנו. נסלק את הטומאות שדבקו
בנו מחוקות הגויים שדבקו בנו. נלמד מאמצע הפרשה "וספרתם לכם", שימי
הספירה הם ימים של התעלות. ימים של השלת הטומאה ודביקות בקדושה. נהפוך לאנשים
שיודעים חסד מהו, למדים להתאפקות, מתנהגים כו מענטש, דבקים בנצחיות התורה, מהווים
סמל להודה של תורה, מתמלאים קדושה על ידי שמירת ענייני הקדושה. אזי נזכור שבני
מלכים אנחנו. ממלכת כהנים. ברגע שנתחיל לקלוט זאת, נתנהג על פי אמות המידה של שפתי
כהנים שומרי דעת, אזי לא יהיו יותר מחלוקות במחנה. לא יקבו שם שמיים. כולם יהיו
אהובים וברורים. אזי יוכל הקב"ה לאמר שנית לכהניו, אני ה' אלוקיכם.
דבר אל בני ישראל. אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת: אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר: הרמב"ן בא להדגיש, אמנם יש לכהנים מעלות קורבה
להשי"ת מעל ישראל באופן רגיל. אבל, במועדים כל כלל ישראל מאוחדים, מעלת כלל
ישראל באחדותם היא כמעלת הכהנים. ממילא אין מקום לציווי מיוחד לכהנים עצמם. ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה, לאלה תחלק הארץ ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים ויעש כאשר צוה ה' את משה, שעשה כן במדבר: והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו', אבל הימים עצמם נוהגים מיד: והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. רש"י הביא מדברי
חז"ל לחבר את המועדים עם שבת, כל המקיים את המועדים כאילו קיים את השבת. כמו
כן במי שחלילה מחלל את המועדים. הרמב"ן מסביר שעניין הקיום הוא, אם ננהג בה
מנהג מקראי קודש לכבדו בכסות נקי'ה במאכל ובמשתה. זה יעשה שיהי'ה למועד קיום. ללא
ה"לכם", לא יתחברו בני ישראל לחלק של הקב"ה של שבתות ומועדי ה'. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו. ועל דעת רבותינו, "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעבורים, שתקראו אתם להם מועדים: והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי, על הנזכרים למטה בפרשיות, בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת, אלה מועדי ה', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה, והפסיק בשבת, ששת ימים תעשה מלאכה וגו', וחזר ואמר זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה, והיא המצוה הראשונה, בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה: וראיה לפירוש הזה, שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה', שאין השבתות בכלל מועדי ה': הוי אומר שכל ענייני שבת, מלבד התפילה אינם נידחים מפני המועד. כי קדושת
השבת היא האות בין הקב"ה לבין בני ישראל. שבת הוא למעלה מן המועד, ויש בכח
השבת לפעול מעבר מה שיש בכח מועד לפעול. לכן, קדושת השבת לא תדחה. גם שאר ענייני
ומעלות השבת יישארו במעמדם. וראיה עוד, כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו, מה ענין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם: וטעם מקראי קדש. שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה, אחרי כן יאכלו הקרואים, וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה , המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה: ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים, לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו, ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס: סיכום הדברים, הקב"ה הנחיל לעמו זמנים שונים ומשונים זה מזה, גם מצד
קדושתם גם מצד מעלתם, הצד השוה שבהם, בהם יש להתאסף באגודה, להודות ולהלל לבורא,
לומר לפניו בריותיך אנחנו. בשבת קודש יש לעשות זאת כאשר כל המלאכה הגשמית מאחורי
גווינו. במועדים אחרים תוך כדי הלל והודאה.
זכרון תרועה, זכרון תרועת מלך בה יגילו במלכם כאמרו הרנינו לאלהים עוזנו הריעו וזה מפני היותו יושב אז על כסא דין כמו שבא בקבלה כאמרו תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו שיטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו כאמרו כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו: דברי הספורנו בחלוקת תפקידי מועדי
חודש האיתנים הוא דבר הצריך פירסום. הנה קדושת ראש השנה, יום תרועה, יום של
התחדשות הרעות בינינו לאבינו שבשמים. אבל הוא היום של וגילו ברעדה, יום של שמחה
שה' מלכינו הוא שופטינו. באשר ליום הכיפורים, אך בעשור לחדש השביעי, אף על פי שבשאר מקראי קדש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה כאמרו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו מכל מקום בעשור לחדש הוא יום הכפורים להתודות ולהתאונן גבר על חטאיו ואינו יום שמחה ותענוג אבל הוא יום ענוי כאמרו ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה והוא ענין קרבנות כהן גדול וקרבנות צבור הבאים לכפרה:
וכל מלאכה לא תעשו, כי יום כפורים הוא, כי ראוי ביום כזה לפנות משאר עסקים לתת לב להשיג מחילה וכפרה, על הפך הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו ובהיות שרוב מי שיחטא בענין הענוי יעשה זה לתאבון בלבד ורוב מי שיחטא בעשות מלאכה חוטא להכעיס ענש כרת על הבלתי מתענה וענש אבדן הנפש על עשיית מלאכה: זאת אומרת, היום של חשבון
הנפש, יש לשים כל החשבונות הרבים בצד לגמרי. יש להתעמק בפנקסים העצמייים, לנקותם מכל
סיג. לזכך הגוף כדי שיהי'ה אמנם כלי קבול ראוי להחזיק הנשמה הטהורה שהוא יבתרך נפח
באפינו. רק כאשר יש בידינו חידוש הרעות והאהבה שמוצאים מן הכח אל הפועל בימי ראש
השנה מתוך שמחה וניקוי טינופת החטא אזי ניתן בכלל לגשת לזמן שמחתינו להיות צפונים
בסוכת השי"ת. עצרת הוא, ענין העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה כענין ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' והוא אמרו קדשו צום קראו עצרה ועל זה הדרך אמר יהוא קדשו עצרה לבעל, אמר אם כן שזה היום אחר חג הסכות אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים הוא קודש להיות יום עצרת שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים כאמרו ישמח ישראל בעושיו וזה כענין ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וכו' וזה מפני השמחה הקודמת ובהיות שביום שביעי של פסח נעצרו ישראל עם משה יחדו לשורר לאל יתברך כאמרו אז ישיר משה ובני ישראל קדש אותו היום להיות עצרת לה' אף על פי שלא היתה התשועה בתחלת היום וזה באר במשנה תורה באמרו וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ובהיות שהיה יום החמשים ליציאת מצרים יום מתן תורה אשר בו נעצרו ישראל יחדו לעבודת האל יתברך קראוהו רבותינו ז"ל עצרת, אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם ויתנצלו את עדים מהר חורב: הנה כי כן, זה שנוכל לשבת בצילא דמהימנות בסוכות הוא רק
לאחר שטהרנו לבבינו מכל וכל. אזי חוזרים למעלה של קבלת התורה במעמד הר סיני ושוב
שורה עלינו העדי הנצחי. זהו השמחה של זמן שמחתינו, אהובים ומחולים. ללא ספקות.
ממילא יוכלו להשיג את השמחה בשאיבת המים, ואין מים אלא תורה. לדעת ולהכיר בברור,
כי ה' מלך על כל הארץ ואנו דבקים בו בל לבבינו נפשינו ומאדינו.
זכרון תרועה. פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל, לשון רש"י. והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש, שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות, וכבר דרשו אותם מפסוק, והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם, שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות, כדאיתא בת"כ ובמסכת ראש השנה: אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, לא צריכה דאע"ג דהא ודאי והא ספק: אבל "זכרון תרועה", כמו יום תרועה יהיה לכם, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם: ובעבור שאמר שם, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד, ואחרי כן אמר והקרבתם אשה, הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא, שהיא בחצוצרות על הקרבן, וזאת אינה על הקרבן, אבל היא חובה בכל ישראל, והיא בשופר, כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות, וסתם כל תרועה בשופר היא, כמו שנאמר והעברת שופר תרועה: הרמב"ן מתאוה להכנס לעומקו של יום זה, יום תרועה או
זכרון תרועה אשר בפינו נקרא ראש השנה. הנה, הרמב"ן דורש מרש"י להזכיר את
ענין המלכות. רש"י דווקא נמנע מזה כדי להביע יום תרועה מלשון רעות, ותרועת
מלך בו. ממילא, אם יזכיר מלכיות, מלך במשפט יעמיד ארץ, ומי יזכה בדין. אבל זכרון
הידידות, כאשר המלך יחיד ביער ואין לו אח ורע, ובא איתן – אברהם ופרסם שמו יתברך
ברבים. זה יעורר ויכיר זכות הנעקד לאדונינו. לכן, רש"י כאשר מדובר על זכרון
תרועה, מדובר על זכרון ידידות. ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. רמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים: כאן
הרמב"ן כשיטתו בדרוש לראש השנה, המסביר את עניין מדוע נקרא ראש השנה למרות
שאין לזה זכר בכתובים. לכן, הרמב"ן מנסה באופן הגיוני לומר מה התרועה, כהשמעת
הקול, אמור לעשות בראשון לחודש השביעי. אומר הרמב"ן, ענין זה נמסר מפי אב לבן
במסורה ישירה ממשה רבינו. שביום זה מלך במשפט יעמיד ארץ, התרועה באה להתריע ולעורר
ישנים לשוב לפני המלך, לקבל לפניו עול מלכותו בשלמות, לומר בפניו בריותיך אנחנו.
זה העניין הפשוט וההגיוני, כל בר דעת יסכים ויקבל. אבל לנבונים הרמב"ן מוסיף, ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר אשרי העם יודעי תרועה, וכענין שכתוב תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה. אם כן, "יום תרועה יהיה לכם", שיהיה היום לתרועה לנו, וכן "זכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש. ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ב"יום" והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה. ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה", כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה. זה הסוד. התרועה היא המפתח לכל. היא מביאה את האהבה
והידידות שהיתה מימות אברהם אבינו. הסגולה של עם ישראל שיודעים לפייס את
הקב"ה בתרועה. התרועה, השברון הלב, יכול להיות רק כאשר יש לפניה פשוטה, אמונה
פשוטה ותמימה שהכל מאתו יתברך, ממילא שבים בתשובה שלמה ואמיתית, תשובה פשוטה.
התשובה תשאר כך אם יש פשוטה לאחריה, היינו שהולכים בפשטות. הולכים בתמימות, תמים
תהי'ה עם ה' א'. זה בעצם פועל את התרועה של ידידות. הוי אומר, השופר הוא רק מקום
העברה לעצם התרועה האמורה לפעול חידוש ידידות עם ישראל ובוראו. והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין: ההבדל פשוט. דין ברחמים, הוי
אומר שיש דין. חייבים לבצע את הדין. ניתן לפרוש את התשלום, להקל בהארכת זמן, אבל
הדין יקויים. רחמים בדין פירושו שיש רחמים, זדונות ייחשבו כזכויות. איך, בדין,
במידות שהתורה נדרשת בהם. כח התורה יוכל לשנות את הענין מראשו ועד סופו לגמרי. ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, כי במסעיהם כתוב, ויסע מלאך האלהים, וכתוב ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, כטעם, פני ה' בעושי רע, ידוע הוא שהאדם נקרא מהלך. משא
/ מסע חייו הוא כמה יותר מצוות לרכוש בדרך. מהלך חייו מלחמת היצר, ממילא כל הזמן
על האדם הישראלי להתריע. להיות עם אצבע על הדופק. לכן, כל יום ויום אדם צריך זכרון
תרועה, איזה תזכורת של דודי שלח ידו מן החור. ברגע שהאדם התכונן לקרב, למד להכיר
היטיב את טקטיקת יצרו הרע, יודע מהיכן עלול לתקוף, מבצר היטיב את נקודות תורפתו,
שם בה' מבטחו כי לא יניחו ליפול ברשת היצר, הרי הוא מפעיל את "תרועת מלך
בו". ובהקהיל את הקהל נאמר שובה ה' רבבות, כטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד. גם כאשר נגיע
לאתנחתא, צריכים להחזיק את כל מבצרי ומגדלי השמירה ערים. כי בחצרות בית המלך ה'
צבא-ו-ת ודאי לא נרצה להימצא ברשת היצר, אלא בלובנו של תשובה. ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות, כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה, וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'. לומר לנו, אם עשינו
"האזנת מצוות", לשמוע בקול השי"ת ע"י שמיעה לחכמי הדור וקיום
ובו תדבק, אזי נצא מרוחמים, בדין.
עצרת היא, עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם. מכאן יתכן להבין ענין שמחת תורה בשמיני עצרת. שמיני ידוע
שייך לעולם התיקון, רפואה בשמיני. אין רפואה גדולה מהתורה שנאמר "רפאות תהי לשרך" כמבואר בגמ' עירובין החש בכל גופו יעסוק בתורה. ואין
שמחה גדולה משמחת התורה. ומאחר שחוט המשולש של קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא
לעולם לא יינתק, אין לך עצרת גדולה מזו, במעמד תלתא. לכן, הנפטר מחבירו - ידידו,
אל יפטר ממנו אלא בדבר הלכה, דבר תורה זו הלכה. יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד
בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים יבא ידיד זה שלמה המלך ולבנין העתיד - במלך שלמה
- מלך שהשלום שלו, מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר באש עתיד לבנותה), בן ידיד זה
אברהם (פר אחד - ואל הבקר רץ אברהם), ויבנה ידיד זה בית המקדש, לידיד זה
הקב"ה, בחלקו של ידיד זה בנימין, ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל. הנה כי כן,
עצם המקדש יסוד הידידות, יסוד הקודש ויסוד היסודות, הוא בית מועד לכל חי, יום שאין
לנו אלא פר אחד ואיל אחד כדי ליחדא לאחד בזאת התורה אחת שלא תהא מוחלפת, לעם נבחר
שלא יתחלף לעולמי עולמים, אין לך עצרת גדולה מזו.
